פסק-דין בתיק ת"א 5090-04

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובעת, אדריכלית במקצועה, התקשרה בשלהי שנת 1993 בעסקת קומבינציה עם בעלי מגרש ברח' זרובבל 14 בתל-אביב לצורך בניית בניין בן 4 דירות עליו (להלן: "עסקת בנייה" או "פרויקט בנייה"). בתמורה להתחייבויותיה בעסקה זו הייתה אמורה התובעת לקבל לבעלותה שתיים מתוך ארבע דירות שייבנו על המגרש (להלן: "דירות התמורה"), כשרק את אחת מהן תכננה התובעת למכור לצורך מימון מרביתו של הפרויקט.

לצורך מימון ביניים של עסקת הבנייה פנתה התובעת לסניף מרכז עסקים בבנק מזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "הבנק" או "הנתבע"), שבו הייתה לקוחה משנת 1987. לטענת התובעת, לאחר שמנהל הסניף דאז, מר שלמה צוויג (להלן: "צוויג") למד את פרטי פרויקט הבנייה ואת תוכניותיה של התובעת בנוגע אליו, הסכים להעמיד לה את המימון הנדרש לצורך הוצאתו של פרויקט הבנייה אל הפועל לאחר שבחן את הבטוחות שהיה בכוונתה של התובעת להעמיד לבנק לצורך הבטחת חיוביה כלפיו.

2. כבטוחה לאשראי משכנה התובעת לטובת הבנק חנות בבעלותה בשכונת "נחלת שבעה" בירושלים ללא הגבלה בסכום על-פי שטרי משכון מיום 1/12/1994. שוויה של החנות באותה עת, על-פי הערכת השמאי מטעם הבנק, עמד על 207,000$.

3. במהלך שנת 1994 החלה התובעת בהוצאתו אל הפועל של פרויקט הבנייה ולצורך כך התקשרה ביום 27/12/94 עם קבלן הבנייה לביצוע עבודות שלד ועבודות נוספות לאחר הוצאתו של היתר הבנייה ביום 16/11/94.

4. בסמוך לפני תחילת הבנייה קיבלה התובעת מהבנק ביום 12/12/94 הלוואה בסך 125,000 ש"ח לתקופה של חמש שנים וביום 4/4/95 הלוואה נוספת על סך 130,000 ש"ח, גם היא, לתקופה של חמש שנים.

5. ביום 14/5/95 הזרימה התובעת לחשבון הבנק כספי הלוואת משכנתא בסכום של 300,000 ש"ח שקיבלה מבנק טפחות, חברת בת של הנתבע באותה תקופה, שאליו הופנתה על ידי הנתבע לצורך קבלת הלוואת משכנתה כנגד שיעבוד דירת המגורים הפרטית שלה ברח' רות  4 בירושלים (להלן: "דירת המגורים"). לטענת התובעת, בשל היותו של בנק טפחות "זרוע ארוכה" של הנתבע, ניתן לה אשראי נמוך שהיווה רק 30% מערך הדירה על-פי הערכת השמאי מטעם הבנק ולתקופה של 10- שנים בלבד.

6. לטענת התובעת, כבר באותה תקופה היא נכנסה לפיגור בהחזרי ההלוואות בשל אי-יכולתה לעמוד בהחזרים חודשיים בגין ההלוואות שקיבלה עד אז ולנוכח היקף ההוצאות שנדרשה לצורך ביצוע פרויקט הבנייה, שהיה אותה עת בתנופה. לטענתה, ההלוואות שקיבלה מהנתבע אמנם הספיקו לכיסוי יתרות חובה בחשבון, אך הותירו בפועל אשראי זעום נוסף להמשך עבודות הבנייה, שעה שמסגרת אשראי בחשבון עמדה אותה עת על 15,000 ש"ח בלבד. כל אלה, גרמו לכך כי באותה תקופה ובהמשך ההתקשרות עם הבנק חויב החשבון של התובעת בריבית המרבית שהבנק היה רשאי לחייב.

7. עוד טוענת התובעת, כי בחודש אוגוסט 1995, כשחשבון התובעת עמד ביתרת חובה של 135,000 ש"ח בנוסף ליתרות החובה בשתי ההלוואות, בעוד בניית הבניין מצויה בסמוך לפני השלמת השלד, החל הבנק להחזיר המחאות שמשכה התובעת והוראות קבע שבחשבונה. בשל הפסקת האשראי, טוענת התובעת, כי לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות כלפי הקבלן, מה שגרם להתערערות היחסים עם הקבלן עד כדי עזיבתו המוחלטת של אתר הבנייה וחזרתו אליו רק בשלהי שנת 1995.

8. בשנת 1996 התחלף מנהל הסניף בבנק ובמקום צוויג מונה לתפקיד מר שניאור מלין (להלן: "מלין"). מלין העמיד לתובעת מסגרת אשראי בסדר גודל של 150,000 ש"ח וכן העמיד לה מעת לעת הלוואות קצרות מועד בסדרי גודל של כמה מאות אלפי שקלים.

לטענת התובעת, גם באשראי שהעמיד לתובעת לא היה כדי לענות על צרכיה, משאשראי זה הועמד בריבית גבוהה משמעותית מהריבית המקובלת אותה עת בהלוואות ארוכות טווח, וגם אשראי זה לא איפשר לתובעת לעמוד בהחזרים החודשיים לגביו. בשל הוצאות בנייה מרובות בפרויקט הבנייה, גם באשראי שהעמיד מלין לתובעת לא היה, לטענתה, די כדי לכסות את יתרות החובה בחשבון, ומשום כך גם בתקופה זו שילמה התובעת ריבית חריגה בחשבונה.

9. בסוף שנת 1996 נגמר שלב הביצוע של שלד וטיח הבניין, ובשלב הזה משכנה התובעת את מחצית המגרש בפרויקט הבנייה. בסוף חודש מרץ 2007  הוצא טופס 04 לבניין ובחודש אוקטובר אותה שנה ניתנה תעודת גמר. לאחר רישום הבית המשותף וייחוד דירות התמורה לתובעת נרשמה משכנתא על דירות התמורה לטובת הבנק על-פי שטרי משכנתא מיום 19/5/99. התובעת מכרה את אחת מדירות התמורה בסך של 190,000$, ואת תמורתה בסכום של 787,849 ש"ח הזרימה לחשבון הבנק אצל הנתבע לכיסוי חלק מחובותיה לבנק. לטענת התובעת, העיכוב המתמשך בהשלמת דירות הפרויקט, שנגרם עקב מעשי ומחדלי הנתבע, גרם לכך שאחת מדירות התמורה נמכרה בהפסד של 70,000$ בשל ירידה במחירי הדירות בשוק הנדל"ן בשנת 1999.

10. באותה תקופה ביקשה התובעת גם להשביח את דירת מגוריה ברח' רות ולשם כך פנתה לנתבע לקבלת מימון נוסף לצורך הוצאתה לפועל של ההשבחה. תוכניתה של התובעת הייתה לממש את פוטנציאל ההשבחה של דירת מגוריה, שהיה מוערך בסכום של כ240,000$, למכור את הדירה ולהחזיר לבנק את מלוא חובה. הבנק סירב לממן את מימוש ההשבחה וכך גם בנק טפחות, שאליו הופנתה התובעת על ידי הבנק, סירב להגדיל את המשכנתא שהייתה רשומה לטובתו על דירה זו. לא זאת בלבד, אלא שהבנק דרש מהתובעת באותה תקופה להזרים מיידית סכום של 200,000 ש"ח לכיסוי יתרות חובה בחשבון. לטענת התובעת, רק לאחר הישיבה שהתקיימה ביום 28/2/99 עם סגן מנהל הבנק, מר אלי פרלמוטר (להלן: "פרלמוטר"), ועם מר אבנר אדטו, מנהל עסקים בסניף הבנק (להלן: "אדטו"), התחוור לתובעת לראשונה כי הבנק מנסה "לשים יד" על הנכס האחרון שלה, וזאת לאחר שהשניים הציעו לה לשעבד לבנק את דירת מגוריה, ששווייה כבר אז היה מוערך בסכום של כ250,000$, במשכנתא מדרגה שנייה תמורת הלוואה בסכום של 200,000 ש"ח בלבד. משהתנגדה התובעת להצעה, הודיע פרלמוטר לתובעת, לטענתה, כי לא ייתן לה כל אשראי חדש וכי עליה להזרים מיידית לבנק סכום של 200,000 ש"ח לכיסוי חריגות האשראי בחשבון.

11. בחודש ספטמבר 2000, לפי הנטען, סירב הנתבע לכבד את ההמחאות של התובעת ואף ביטל את כרטיס האשראי שלה. בנסיבות אלה, טוענת התובעת, כי נאלצה לפתוח חשבון בבנק הפועלים, ששימש אותה, בין היתר, לניהול פעילותה השוטפת בחיי היום-יום. התובעת אף פנתה לבנק משכן וגייסה מימון בדרך של משכנתא לצורך הוצאתה לפועל של השבחת דירת מגוריה.

12. בחודש ינואר 2001 פנה הבנק לתובעת בדרישות לסילוק חובותיה בשל אי-עמידה בהתחייבויותיה כלפי הבנק. לטענת התובעת, בין השנים 2000-2003 הזרימה התובעת לחשבונה למעלה מ-700,000 ש"ח.

13. במסגרת המאמצים להגיע להסדר חובות עם הבנק העלתה התובעת דרישה לבדיקת חיוביה בחשבון, אך הבנק לא כיבד את הדרישה של התובעת, וההסדר לא יצא אל הפועל.

ביום 4/11/03 הודיע ב"כ הנתבע על כוונתו לפתוח בהליכים משפטיים נגד התובעת, וביום 23/1/04 פנה ללשכת הוצאה לפועל לממש את החנות ואת דירת התמורה הנוספת שמושכנו לבנק בגין יתרת חוב הנטענת על סכום של 1,104,000 ש"ח.

14. במסגרת הליכי הביניים (בש"א 3445/04 ובש"א 1536/05) מכרה התובעת את דירת מגוריה, והתקבול בגין מכירתה הוזרם לבנק לכיסוי רוב יתרת החוב בחשבון פרט ליתרה בסכום של כ70,000 ש"ח, אשר נשאר כחוב עד לסיום ההליכים בתיק העיקרי. לטענת התובעת, בשל הליכי הוצאה לפועל שניהל הבנק כנגד התובעת באותה תקופה נמכרה הדירה לפני השלמת ההשבחה בסכום של 630,000$ לעומת סכום מוערך של למעלה ממיליון דולר שבו הייתה נמכרת הדירה לאחר גמר השיפוץ.

15. לטענת התובעת, במעשיו ובמחדליו המפורטים לעיל הפר הנתבע חובות אמון וזהירות וכן חובות חקוקות שהוא חב לתובעת על-פי דין. לטענתה, הבנק לא נהג עמה כפי שבנק סביר היה נוהג בנסיבות העניין, בין היתר, ובעיקר, בגין כך שלא העמיד לתובעת אשראי מספיק לצרכיה וחייב את התובעת בריביות מופרזות ובלתי הגונות בהתחשב במצבת הבטחונות שהועמדה לטובתו ובהיקף פעילותה של התובעת. לטענת התובעת, נגרמו לה נזקים העולים בשיעורם מעל מיליון שקלים, אשר משיקולי האגרה, צומצמו לסך של 500,000 ש"ח, ואלה מפורטים כדלקמן: